למה נכתב הספר ג'וש הפרעוש ?

"כל מה שילד צריך, זה מבוגר אחד שיאמין בו" (הרב שלמה קרליבך)
=============================


כל הזמן שאולים אותי למה ספר הילדים ג'וש הפרעוש כל כך חשוב לך ?

אני אחשוף בפניכם סיפור מאוד אישי שיספר לכם בכמה משפטים... מקווה שתבינו!

אז אחרי שהחלמתי ממחלה סופנית, החלטתי להשאיר מזכרת לילדי ולילדים אחרים, שתגרום להם ולהורים שלהם להאמין שהם מסוגלים להגשים את החלומות שלהם! וחלומות נועדו להתגשם 😊

החלטתי להשאיר את זה בצורת סיפור! ומכיוון שהבת שלי היתה בת 7 והבן שלי בן 3...אז הכי התאים סיפור ילדים :)
ג'וש הפרעוש בסיפור הוא למעשה אני!

וטרמפולינה - היא למעשה סמי ועוד אנשים טובים שהיו בדרך!

והסיפור שעומד מאחורי הסיפור הוא...

כשאני הייתי בימי התיכון כל הזמן זרקו אותי מבית ספר זה תהליך שנבנה במשך הרבה שנים...שהפכתי תלמיד גרוע מיום ליום וככל שהאמינו בי פחות הפכתי להיות תלמיד יותר "גרוע".

סגן מנהל בית הספר לא יכל לסבול אותי, תכלס גם אני לא אותו, וכל הזמן זרק אותי מבית ספר התיכון, אפילו האחים שלי צחקו עלי שאמא שלי מגיעה יותר ממני ללימודים...

אחרי שהתחלתי במגמת מחשבים 15 יחידות לימוד, ומיררתי להם את החיים, עם בעיית קשב וריכוז שלא ידעו להתמודד איתה, יום אחד הודיעו לי רשמית שבסיום כיתה י' בגלל שהייתי ילד מופרע שאני כבר לא אמשיך בבית ספר. אחרי סיפור שלא אכנס כאן לפרטים עברתי לבית ספר מקצועי, ובאמת ירדתי נמוך מבחינת המיקום שהגעתי אליו, הכי נמוך שיכולתי לדמיין מבחינה לימודית.

כמה שנים אחרי פגשתי את האדם שהלך ושינה לי את החיים...

יום אחד הגעתי לתיכון פרטי בכוונה להשלים את הבגרות והתכוונתי להרשם ל 3 יחידות לימוד מתמטיקה... באותו זמן היה מנהל בית ספר בשם סמי, יוצא צה"ל.

בעוד אני מדבר עם המזכירה הוא נכנס ושואל את המזכירה ואותי "לאיזה בגרויות באת להירשם?" ואני אומר לו מתמטיקה 3 יחידות וכאן מגיע המשפט אולי החשוב ביותר ששינה לי את האמונה...

הרב קרליבך אמר "כל ילד צריך מבוגר אחד שיאמין בו" וסמי הוא הראשון שהאמין בי!

סמי הוא למעשה טרמפולינה (הנמלה ) בסיפור.

הוא אמר לי באלה המילים: ליאור יש לי תחושה שאתה צריך להיות ב 5 יחידות לימוד ולצערי כאן אתה לא יכול ללמוד 3 יחידות!!! אתה יכול ללכת למקום אחר, אם אתה לומד כאן זה רק 5 יחידות לימוד :)

ממצב שבחיים לא זכיתי לפרגון בלימודים פתאום הגיע אדם שאמר לי במשפט הזה שאני מסוגל. וזה המפתח לשינוי....אדם אחד שמאמין בך!!

ולמדתי ובסיום הלימודים הוצאתי כמעט 100 ב 5 יחדיות ואחכ סיימתי את המסטר במקצוע הכי קשה באוניברסיטה...!

והיום אני מבין שזה הרבה בזכות סמי מנהל הבית ספר!

תראו איזה כוח יש למילים ולאנשים סביבנו לשנות לנו את החיים...

תפקיד הספר עבורכם ההורים והילדים, הוא בדיוק כפי שסמי היה עבורי.

אם יש לכם חלום או רצון להשיג משהו, אל תחכו שמישהו יביא לכם את זה, פשוט תעשו פעולות והעולם יעזור לכם להשיג את זה.

להורדת הספר והחומרים על הפרעוש

https://joshtheflea.blogspot.com/2018/05/blog-post_7.html

באהבה גדולה,
ליאור

ניסוי הפרעושים: המכסה הבלתי נראה שעוצר אותנו — והפרעוש שסירב לו

הפרעוש הוא אחד הספורטאים הגדולים בטבע, יחסית לגודלו. יצור זעיר של 1–3 מילימטרים מסוגל לזנק כ-30 סנטימטרים לאוויר — בערך פי 100 מגובה גופו. אם לבני אדם הייתה היכולת הזו, יכולנו לקפוץ מעל גורד שחקים בזינוק אחד. ההמראה אפילו מרשימה מהגובה: הפרעוש מאיץ בכוח של כ-100g — יותר מפי עשרה ממה שטייס קרב סופג — הודות לחלבון גמיש כמו גומי ברגליו, בשם רזילין (resilin), שאוגר ומשחרר אנרגיה כמו קפיץ דרוך.

אז איך ייתכן שאלוף קפיצה כזה יכול "ללמוד" להפסיק לשאוף לשמיים? זו בדיוק השאלה שבלב אחד הסיפורים המפורסמים בפסיכולוגיה ובעולם הצמיחה האישית: ניסוי הפרעושים.

מהו ניסוי הפרעושים?

הסיפור הולך כך. לוקחים כמה פרעושים ומכניסים אותם לצנצנת זכוכית. מכיוון שהם קופצנים מחוננים, הם מיד מזנקים החוצה — בלי מכסה, אין בעיה. עכשיו שמים מכסה על הצנצנת. הפרעושים ממשיכים לקפוץ, אבל כל קפיצה נגמרת בנקישה קטנה בתקרת הזכוכית. נקישה. נקישה. נקישה.

אחרי זמן מה, משהו משתנה בשקט. הפרעושים מתחילים לקפוץ קצת יותר נמוך — בדיוק כדי לא לפגוע במכסה. הם "למדו" את התקרה.

והנה החלק שהופך את הסיפור לבלתי נשכח: מסירים את המכסה — והפרעושים ממשיכים לקפוץ בדיוק לאותו גובה מוגבל. המחסום נעלם. החופש במרחק קפיצה אחת. אבל הם לעולם לא עושים אותה. המכסה כבר לא על הצנצנת — הוא עבר לתוך הראש שלהם. בחלק מהגרסאות, אפילו הדור הבא של הפרעושים, שמעולם לא פגש את המכסה, קופץ רק גבוה כמו הוריו.

האם זה מדע אמיתי — או משל?

חשוב להיות כנים: את ניסוי הפרעושים כדאי להבין כסיפור-הוראה עוצמתי, ולא כמחקר מעבדה מבוקר לחלוטין. לא תמצאו מאמר מדעי אחד וסופי בשם "פרעושים והמכסה". אבל הוא גם לא נשלף מהאוויר — הוא צומח מתוך מציאות אמיתית לגמרי.

במשך מאות שנים, פרעושים היו כוכבי קרקס אמיתיים. קרקסי פרעושים היו אטרקציה פופולרית, והמאמנים באמת החזיקו פרעושים במיכלים קטנטנים כדי "לשבור" את הדחף שלהם לקפוץ ולברוח, ולאלף אותם ללכת, למשוך עגלות זעירות ולבצע להטוטים. המכסה — או הקופסה הנמוכה — היו כלי אילוף. כך שבעוד הגרסה המסודרת שאנחנו מספרים היא משל, היא נשענת על הסיפור האמיתי של פרעוש הקרקס: אלוף קפיצה שאילפו אותו לשכוח כמה גבוה הוא באמת יכול.

המכסה הוא מטאפורה — ולכולנו יש אחד

הסיבה שהסיפור הזה חצה את העולם היא שכולנו מכירים את התחושה של המכסה.

אנחנו נולדים עם פוטנציאל לקפוץ מעל גורדי שחקים. ואז החיים מוסיפים תקרה בשקט: מורה שאמר לנו שאנחנו "לא הטיפוס היצירתי", כישלון שצרב, הערה שלא הצלחנו לשכוח, פחד שלחש "אנשים כמונו לא עושים דברים כאלה". אנחנו נוקשים במכסה כמה פעמים — ואז, כדי להימנע מהכאב, מנמיכים את הקפיצה. מפסיקים להגיש מועמדות, מפסיקים לשאול, מפסיקים לחלום כל כך בגדול.

והנה הפאנץ' האכזרי שניסוי הפרעושים לוכד בול: הרבה אחרי שהמכסה נעלם — אחרי שהמורה נשכח, השוק השתנה, הדלת באמת נפתחה — אנחנו ממשיכים לקפוץ לאותו גובה ישן ובטוח. כבר אף אחד לא מחזיק אותנו למטה. אנחנו מחזיקים את עצמנו.

הפרעוש שסירב למכסה

בדיוק בשביל זה כתבנו את ג'וש הפרעוש.

בספר, כל פרעושי הכפר מפחדים אימה לעזוב את הבית — כולם, חוץ מג'וש, פרעוש צעיר והרפתקן שחולם לצאת למסע אל האגם האדום, המקום המיתולוגי שממנו, לפי האגדה, הגיעו כל הפרעושים. כשהדרך מתגלה כקשה הרבה יותר משדמיין, ג'וש כמעט נותן לפחד לנצח. אבל אז נכנסת לחייו נמלה קטנה ונמרצת בשם מיס טרמפולינה, מחזירה לו את האומץ והביטחון, ושניהם יוצאים להרפתקה מופלאה וגדושת מעשים.

ג'וש הוא כל מה שפרעושי הצנצנת אינם. הוא מרגיש את הפחד, הוא נתקל במחסומים — וקופץ בכל זאת. מיס טרמפולינה היא החברה שכל חולם צריך: זו שמזכירה לך שהמכסה הוסר מזמן, ושהרגליים שלך תמיד נבנו ליותר.

וכמו שהספר עצמו אומר: גם אנחנו נולדים אל מציאות מלאה במחסומים ובמבואות סתומים. אבל אם נעז לעצום עיניים, להביט פנימה ולעשות את אותה קפיצת אמונה אמיצה שג'וש עשה — אולי נגלה שאפילו השמיים אינם הגבול.

השורה התחתונה — לילדים ולמבוגרים כאחד

ניסוי הפרעושים הוא בכלל לא על פרעושים. הוא מראָה.

שאלו את עצמכם — ושאלו את הילדים שלכם — שאלה כנה אחת: האם אני קופץ לגובה הזה כי זה באמת הגבול שלי, או בגלל מכסה שכבר בכלל לא נמצא שם?

מצאו את האגם האדום שלכם. עשו את הקפיצה. התקרה שאתם כל כך מפחדים ממנה אולי הוסרה כבר לפני זמן רב מאוד.

ג'וש הפרעוש, מאת ליאור עקירב, איורים מאת אפרת גורקביץ'. ספר ילדים על האומץ לחלום — ועל הגילוי שהשמיים אינם הגבול.

כמה דברים מדליקים שנולדו בצורה פשוט מדהימה

אחד הסיפורים המצחיקים שקרו לי זה שכשבוע לפני שהספר הודפס, לנמלה קראו "אלה הנמלה" ואני ביום חופש פגשתי חבר והחלטנו ללכת ל ijump...

בזמן שאני קופץ עם הילדים על הטרמפולינות פתאום עלתה בי ההברקה המדהימה של לקרוא לנמלה טרמפולינה כי היא הקרש קפיצה של ג'וש הפרעוש להגשים את החלומות. באותו רגע ערכתי את הסיפור שיניתי את השמות הותרגשתי בטירוף.

יש הברקות שנולדו בצורה מדהימה

הברקה נוספת ומעניינת:)

כל ערב לפני שהספר נולד סיפרתי לבת שלי את הסיפור ורציתי שג'וש יצא החוצה במשחק ובהנאה. ושאלתי את הבת שלי איך נוציא את ג'וש הפרעוש?

ופתאום הבת שלי אמרה שהם משחקים משחק בבית הספר... היא לא זכרה איך קוראים למשחק אבל זה היה רעיון מדליק מאוד. המשחק היה פרה עיוורת ולמעשה ככה נולד הרעיון שג'וש הצליח להגשים את החלום תוך כדי משחק ומבלי שהוא שם לב תוך כדי שהעיניים שלו מכוסות הוא הצליח לעשות את הבלתי אפשרי שהוא היה ברגע של לסמוך על היקום, ברגע של משחק והנאה עם חברתו הטובה ביותר בעולם, טרמפולינה!

ואיך נולדו האיורים של ג'וש וטרמפולינה ? 

מצ"ב תמונות של אפרת גורקביץ' המאירת המקסימה שיחד נפגשנו בבית קפה ויצרנו את ג'וש טוטרמפולינה ואת הרעיון...כשלמעשה ביקשתי ממספר מאיירים לשלוח לי איור לדוגמא של ג'וש מהתיאור שלי...

קיבלתי המון איורים ובחרתי במה שאפרת המדהימה יצרה...ויחד נפגשנו דייקנו וחידדנו את הדמויות...

בהתחלה רציתי שג'וש ינגן בגיטרה ויזרוק את היד כמו רוקר וינפץ תקרת זכוכית!!!

 

 

סרטונים

מנחת ההורים קלאודיה כץ ממליצה על ג'וש הפרעוש